בשנים האחרונות הולכים וגוברים הנסיונות להגביל את ארגוני זכויות האדם ולהצר את צעדיהם של מגיני זכויות האדם הפועלים במסגרתם. הפגיעה בארגוני זכויות אדם בישראל נעשית הן באופן "רשמי" וממסדי ע"י עבודה פרלמנטרית ויוזמות חקיקה והן באופן חוץ-פרלמנטרי. שתי הזירות הללו מזינות זו את זו תוך הגברת הלגיטימציה לפגיעה במגיני ומגינות זכויות אדם.

עבודתה של ועדת גולדסטון לחקירת הפרות זכויות אדם שהתבצעו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" היוותה נקודת מפנה מבחינת היחס לארגוני זכויות אדם בישראל. ארגונים ישראלים דוגמת "בצלם" ו"רופאים לזכויות אדם" העבירו לוועדה נתונים ומידע והביעו תמיכה בעבודתה. בסמוך לכך ובמה שנראה כמו תגובת נגד, הואץ התהליך הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי שתכליתו פגיעה בעבודתם של הארגונים. כך נוצר גל עכור ומתמשך של הצעות חקיקה וחוקים אנטי דמוקרטים והתעצמה הדה לגיטימציה לארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל. גם בזירה החוץ פרלמנטרית היתה זו נקודת מפנה אשר בישרה על הרחבת תנועת אם תרצו ועבודתה נגד הקרן החדשה וארגוני זכויות אדם בישראל.

דוגמאות לנסיונות פגיעה המעוגנים בחקיקה עצמה ניתן לראות בחוק הנכבה (2009), החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם (2011), בקידום נוסחים שונים של "חוק העמותות" ובמאמציהן של הפרלמנטריות איילת שקד וציפי חוטובלי להגביל את המימון שמקבלים ארגוני זכויות אדם ממדינות זרות.

חוק הסימון (חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו-2016) אושר בכנסת ביולי 2016 ומבסס את מצג השווא בנוגע לחוסר שקיפות בכל הנוגע למקורות המימון של ארגוני זכויות האדם כאשר בפועל מרביתם המוחלטת של הארגונים עצמם מפרסמים באופן תדיר באתרים שלהם פירוט של התרומות ומטרותיהן ומגישים דוחות בנושא לרשם העמותות כנדרש בחוק.

מעבר לעבודת החקיקה עצמה, הכנסת מהווה גם זירה להכפשת ארגונים ומעצבת את השיח הישראלי בנושא זה. ברור כי המטרה הרחבה של מאמצים אלה אינה רק הפגיעה בארגונים עצמם, כי אם יצירת "אפקט מצנן" אשר נועד להרתיע ארגונים, למנוע מהם לפעול באפקטיביות ולסתום את הגולל על כל אפשרות לשיח ציבורי, וזאת על ידי שימוש בהכפשות, איומים וכלים משפטיים.