מגיני זכויות אדם בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים

בשנים האחרונות הולכת ומתפתחת בקרב הקהילה הבינלאומית המודעות לתפקידם החשוב של יחידים וארגונים הפועלים למען קידום זכויות האדם ולמען קורבנות של הפרותיהן, המבקשים לבצר ולפתח זכויות אלה במדינות דמוקרטיות ובלתי דמוקרטיות כאחד. ההכרה בחשיבותם של יחידים וארגונים אלה, המכונים "מגיני זכויות האדם", לפעול באופן חופשי לטובת הכלל, הובילה את העצרת הכללית של האו"ם לאמץ בשנת 1998 את "ההכרזה הבינלאומית בדבר מגיני זכויות האדם". בישראל אין מעמד רשמי להכרזה.

בחברות רבות פועלים מגיני זכויות האדם באין מפריע, מתוך הבנה שפעילותם של המגינים נחוצה, גם אם הביקורת שהם משמיעים צורמת לעתים, אך במדינות רבות אחרות מגיני זכויות האדם פועלים תוך התמודדות עם מכשולים משמעותיים ועשויים להיות חשופים לסכנה של ממש. זכויותיהם של בני אדם מופרות כיוון שגורמים – לעתים סוכנים של המדינה, לעתים גורמים פרטיים בעלי עוצמה – מבקשים לקדם את מטרותיהם על חשבון זכויות אלה. המגינים משלמים על כך לא פעם בחירותם, בטחונם, ולעתים אף בחייהם. טפילת האשמות על מגיני זכויות האדם – לעתים אף האשמות פליליות – היא כלי נפוץ להצרת צעדיהם.

מי הם מגיני זכויות אדם?
סעיף 1 של ההכרזה הבינלאומית בדבר מגיני זכויות האדם קובע כי "כל אדם זכאי לקדם, בעצמו או בצוותא, את ההגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד ולחתור למימושן, ברמה הלאומית וברמה הבינלאומית." בכך נקבע כי בנסיבות המתאימות, כל אדם עשוי להיחשב למגן זכויות אדם. אולם מהן אותן נסיבות שמזכות אדם בתואר זה ובהגנות הנובעות ממנו? עם מינויה של הינה ג'ילאני לתפקיד הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לעניין מצבם של מגיני זכויות האדם, העניקה הנציגה פרשנות מרחיבה למונח, וקבעה שמעמדם של מגיני זכויות האדם נובע מפעילותם ולא רק מזהותם המקצועית: מגיני זכויות האדם הם כל מי שפועל למען קידומן, הגנתן או פיתוחן של הזכויות האלו, והגדרה זו היא רחבה ואינה מוגבלת לקטגוריות צרות ומוגבלות, כגון עיתונאים, פעילי ארגונים וכדומה. קביעה זו התבססה ומהווה עד היום את נקודת ההתייחסות המרכזית לשאלה "מיהם מגיני זכויות האדם": אדם הוא מגן זכויות אדם בהקשר של פעילות מסוימת שהוא נוקט.